הסיפורים

בתיכון למדנו שלסיפור טוב יש התחלה, ואמצע, וסוף. אז באופן טבעי, לי אין סיפור. את תחילת המלחמה אני לא כל כך זוכר, את הסוף לא רואים באופק. נשאר רק אמצע, וגם הוא מבולגן מאוד. כששמעתי מירדן על סיפוריונר, ידעתי מיד שאני רוצה להיות חלק מהפרויקט. מאז עברה חצי שנה, ועוד סבב לחימה של 110 יום בלבנון, אבל לא ידעתי איך לכתוב. אז במקום סיפור, אני רוצה להציע שבר-סיפור. הצצה קטנה לפסיפס שהוא החיים שלי בשלוש השנים האחרונות.

אז מה את מעדיפה? סבב א' שלנו התחיל ביום שבת 7.10.23 ונגמר במרץ 24. המשפחות שלנו עייפות. הסבב הראשון עוד יושב לכולנו על הכתפיים, עוד לא הספקנו לחזור

מהטיול בפרו אל המלחמה ב-6 באוקטובר הייתי בטיול בהווארז שבפרו. באותו יום טיילתי בלגונה 513, אחד המקומות הכי יפים שהייתי בהם. חזרתי בערב להוסטל, הרגשתי

יום הזיכרון שלי / משנה קרייתי

הסיפור מתעד לילה כאוטי בנובמבר 2024, שבו קצין שריון נאלץ ברגע האחרון להוביל שיירת כלים לתוך לבנון. במקום להיכנס עם הצוות האורגני שלו כפי שתוכנן, הוא מוצא את עצמו מתמודד עם משימה אפורה ומתישה, כזו שמשקפת בדיוק את המציאות הצבאית שרבים מאיתנו מכירים היטב, מציאות של: "לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה".

זה היה הלילה הראשון שלנו בלבנון. כניסה קרקעית ראשונה עם הטנקים, דווקא בלילה שבין השבעה לשמונה באוקטובר. שנה בדיוק. התאריך הזה ישב לכולנו עמוק בתוך הבט

אחרי מעל חודש שסגרתי בבסיס סוף סוף הוציאו אותנו ליומיים בבית. סיימנו את ההכשרה אבל עדיין היינו תקועים בשיזפון כי המילואימניקים לקחו לנו את הטנקים. הר

חוף ים פאסטוראלי, מול המוצב מתחילה שקיעה. עוד מעט וכבר יהיה נעים במים צוננים. כביש החוף של עזה, נקודת ביקורת ריקה, רק בטונדות פה ושם, ים כחול ותלוליו

חוויה של מהשביעי לאוקטובר. מתחבר לסיפור של לוחמי השריון לכל דורות צבא ההגנה לישראל. מודה על הזכות.