על הפרויקט

זה היה ב־2015, ישר אחרי צוק איתן. עלינו לקו על גבול סוריה וחיפינו עם הטנקים על המוצבים של האו״ם, רגע לפני שדעאש נכנסו והעיפו משם את האומניקים. הלילות היו ארוכים — שעות של המתנה להקפצה, שאולי דעאש יעשו משהו שיזיז אותנו מהעמדות.

כמ״מ, הייתי חייב למצוא דרך להישאר ערני כל הלילה. וכך, מבלי לדעת כמה משמעותי זה יהיה, הוצאתי מחברת מהוויוורס מפקד ועט מהסרבל, והתחלתי לכתוב בלילות. לסכם את כל החוויות שלי מהמבצע.

אחרי שבועיים כבר נולד לו ספרון, מלא בחוויות משמעותיות, שילוו אותי כנראה כל חיי. אחרי עשור גיליתי שהזיכרון שלנו זוכר את המציאות לפעמים קצת פחות, או קצת אחרת, ממה שהייתה — איזה מזל שכתבתי.

הסיפור שאנחנו כותבים עוזר לנו לעבד את החוויה, לנצור רגעים טובים, להשליך וללמוד מהפחות טובים, ויותר מהכול — עוזר לנו להתחבר לעצמנו.

לאחר שנים אני מבין את המשמעות, וכך נולד לו הרעיון ל״סיפוריונר״ — שיעשה טוב, יתעד את הסיפור של כולנו, יהווה עיבוד משותף ויוליד את ספר השריון הבא.

כלוחמים, חוויות המלחמה פוגשות אותנו במקומות חדשים בהכרח, כל פעם מחדש, גם כשכבר חשבנו שאנחנו מכירים את עצמנו, חוויות הקיצון מוכיחות לנו כל פעם אחרת, יומן המסע המשותף שניצור יזכיר לנו גם את עצמנו וגם כמה אנחנו משתנים. זו הזדמנות מדהימה: נייצר זכרון קולקטיבי לסיפור שלנו ונייצר חלקת אלוהים קטנה לכל אחד מאיתנו!

ברעות שריונאים

אנחנו רגילים שההיפך מלזכור הוא לשכוח.
למה שנרצה לזכור? לכתוב?

הרי למדנו שלפעמים המבט לאחור מביא איתו בעיקר כאב.
את אשת לוט הוא אף הפך לנציב מלח.
עדיף להתעסק במה שמולנו ומה שעוד מחכה לנו.

אכן.
אך העבר לא תמיד עבר. הוא חי בנו, טמון, חבוי, משפיע.
הוא סיפור בלי מספר.
הוא חוויה ללא מילים.
תהום.

ניטשה אמר שאם תחייך לתהום, התהום תחייך אליך בחזרה.
הכתיבה היא החיוך. היא היכולת שלנו לבחור איך לספר את הסיפור שלנו.
ומה עוד נתון בידינו מלבד זה?

לשם כך נועד פרויקט סיפוריונר.
כדי לאפשר ללוחמים ולוחמות את ההזדמנות לרשום את חוויותיהם במילים. לכתוב כדי להרגיש פחות לבד. לכתוב סיפור.

כשהתנסיתי בזה בעצמי, הופתעתי נוכח הסיפור שיצא. זה איננו סיפור גבורה, או סיפור על אומץ לב מיוחד, זהו סיפור מרגש, עלוב ועצוב. זהו סיפור אנושי.

כמטפל בכתיבה, כלוחם, אין לי ספק שהכתיבה תיתן ערך רב. הן לסביבה שלכם, הן ללוחמים וללוחמות הבאים ובעיקר לכם.

תכתוב.
תכתוב לחברה, לאמא, לעולם. רק תכתוב.
ככה אמרו לי כשסיפרתי שקשה לי לישון.
תכתוב כדי שזה יהיה כתוב.
כדי שתוכל לחזור לזה, לראות, לזכור.

אבל את מי זה מעניין?
מי באמת רוצה לחזור לחוויות האלה? ומי בכלל רוצה לכתוב אותן, או לקרוא?

כקצין אג"ם, וגם לפני כן כסמל צעיר ב196- התאהבתי בספרות. איזה כיף זה שימור ידע !
לא צריך להמציא את הגלגל כי לפניי כבר עשו את זה.
זו לא פעם ראשונה שאף אחד נדרש לעשות את הפעולה הזאת-
אני לא הראשון שמעביר חוטר בתותח, בודק שמיניות, גורר טנק או מחפה לחי״ר.
להכל יש חוקים ולמידה מנסיונות של אחרים.

עם זאת, יש הרבה חוסרים-
יש לחצות גבול פעם ראשונה, יש לילות בלי שינה במגנן, לאכול 10 קבנוסים ביום כי נגמר הלחם, לירות מחוץ לג"ג, להתגלגל מצחוק מבדיחה של המייפ בקשר, לקבור חברים, להניף דגל ישראל על האנטנה ולהרגיש הכי קרבי בארץ.
אף בד״ח, קביעות או ספר הצק"ג לא מלמדים איך לצאת מהמצבים האלה, או איך להתמודד איתם.

ופה נכנס ׳סיפוריונר׳.

אני תופס את הפרוייקט כמנגנון מטורף שיש לכולנו, בכל גיל ובכל תפקיד להעביר את הידע החוויות והלקחים הלאה הבאים. הכתיבה נותנת כוח, גם לכותב וגם לקורא.
לדורות ׳סיפוריונר׳ הוא הספר הראשון שיאגד חוויות אותנטיות של לוחמי ולוחמות שריון, בלי פילטרים ובלי טאקט, ויספר את הסיפור שלהם.

כמה שיותר אנושי - ככה יותר טוב.