לוחמי שריון כותבים סיפורים

בוא אחי, בואי אחותי.
בוא תספר. מה עברת. אתה שריונר, רגיל שהמכונה מדברת ואתה מתפעל. אולי עכשיו זה זמן שקט קצת יותר, אין רעש של מקלעים או מנועים שרועמים.
עכשיו תורך.

עברנו הרבה במלחמה הזאת. עזבנו בתים. בנות זוג. משפחות. עבודות. חברים. והתייצבנו. סדיר ומילואים. עשינו את זה יותר מפעם אחת.

חלק מאיתנו לא חזרו.
חלק מאיתנו חזרו אחרת. הרבה מאיתנו.

יש לך סיפור. הוא יכול להיות של רגע מבצעי ויכול להיות של רגע שהייה. יכול להיות שזה על מחשבות שעברו בראש ויכול להיות על דמויות שזזו סביבך.

הכתיבה יכולה לעשות טוב. להפוך את החוויה למילים, רק אתה והדף. כתיבה יכולה לעשות סדר בראש ובלב, לעסות קצת שרירי מחשבה ורגש שנשארו תפוסים אחרי המאמץ הגדול שהיה.

הכתיבה נשארת איתך. עוד שנה, חמש, עשר או שלושים שנים.
איתך וגם עם מי שתרצה שידע קצת ממה שעבר עליך, ממה שעברת, אם תרצה.

כתיבה סמוך לאירועים שהתרחשו משמעותית לעיבוד הזכרונות והתחושות. היא לפעמים לא דבר קל, אנחנו יודעים מקרוב.
יצירה של סדר פנימי באירועים, במחשבות, בתחושות, יכולה להיות משמעותית מאוד גם בבניית חוסן ומניעת תסמינים מסוימים של חוזרים מלחימה.

יש לנו מורשת – מפוארת, כואבת, מרשימה, היסטורית, אישית. בואו נכתוב אותה.